עדות לעוצמת האובדן ולכוחה היוצר של הקהילה

​

הרבה מילים צברו משמעות חדשה בעקבות המתקפה הרצחנית של ה-7.10 בהן: "השבת השחורה", "טבח", "הפקרות", "מיני שואה", "חטופים", ומנגד גם: "תקומה", "חוסן", "תקווה", "צמיחה מטראומה". נדמה שאלו מעידים על ניסיון לתפוס את מה שחומק שוב ושוב מתפיסה: העוצמה הבלתי נתפסת של האכזריות, החורבן, ההרס והאובדן מצד אחד והכורח לקום מתוך אלו ולהמשיך לחיות, לצמוח, לבנות מחדש – מהצד האחר.

 

שכונת מישור הגפן באופקים הפכה למרחב של אימה ואובדן ב-7.10, אך גם למרחב שהתקיימו בו אירועי גבורה ונדיבות מעוררי השתאות. התושבים חיו בשכונה עשרות שנים לפני וגם המשיכו וימשיכו לחיות בה אחרי, מה שמצווה לקום מתוך החורבן וליצור מרחב של חיים, מבלי לשכוח את שקרה.

 

כיצד עושים זאת? כיצד מאפשרים היזכרות שאינה קפואה בעבר ובמבט לאחור, לעבר מה שהיה, אלא מאפשרת צמיחה ומבט לפנים? נדמה כי אירועי מדרום השנה, המתקיימים במתכונת ייחודית בשכונת מישור הגפן, מציעים כמה תשובות אפשריות לחידה הקשה הזו.

 

"המאזין לסיפור של כאב אנושי קיצוני, של טראומה נפשית אנושה, בעצמו נדרש להתמודד עם מצב שאין דומה לו. למרות שלרשותו די תעודות, ראיות חומריות קשות ורסיסי זיכרונות של כאב גדול, בסופו של דבר הוא מחפש אחר דבר מה שלאמיתו של דבר אינו קיים עדיין. תהודה שטרם נרשמה", כותבים שושנה פלמן ודורי לאוב בספרם, "עדות".

 

אירועי מדרום השנה הם בגדר "תהודה" לטראומה של ה-7.10, שמציעה אפשרות להידברות ותקשורת. האירועים אינם מנסים לאחות את השבר שנוצר – הוא בלתי ניתן לאיחוי – אבל הם משרטטים מסלולים של חיבורים בין העבר להווה ולעתיד (כמו "זיכרון חיים" של האמן שי אריק) ודרכים לאחות בין החלקים השונים של העיר והקהילות בה (כמו האירוע ״חסד של אמת״ – עם מתנדבי זק"א).

 

לאירועי מדרום יש, אם כן, לא רק חשיבות קהילתית, לא רק חשיבות אמנותית ואסתטית, אלא בראש ובראשונה חשיבות אתית: הם מביעים ריבוי של קולות ושברי קולות, ריבוי של סיפורים ושברי סיפורים, רגשות ושברי רגשות ובכך מהווים עדות חיה, פתוחה, של מה שהתרחש בעיר בשבת השחורה, אך גם מהדהדים את מה שהתרחש בה קודם ופותחים פתח ואפשרות לדמיין את מה שיתרחש בה בעתיד. זו עדות פתוחה, ההולכת ונבנית ומתעבית, רוקמת עוד ועוד סיפורים, ההולכים ומתגבשים, נפרמים ושוב נארגים, עדות הקוראת לעוד ועוד עדויות וסיפורים ומשמעויות, עדות למתקפת הרצחנית של ה-7.10, אבל גם למעשי הגבורה, עדות לאובדן הנורא, אבל גם לכוח הקהילה הייחודית של העיר, כוח היצירה וכוח החיים.

 

האמנויות הן דרך הפעולה המשמשת השנה להיזכרות, האירועים המתרחשים בזמן תָחום מייצרים מרחב זמני שמאפשר לקהילה ולפרטים המרכיבים אותה, כמו גם לקהל המגיע מחוץ לשכונה, מרחב שבו ניתן לגעת, להתבונן, להשתהות. הפעולה הזו מתרחשת גם ביצירה האמנותית עצמה וגם במגע והתקשורת עם הקהל, הצופֶה ולעיתים גם המשתתף. זה הקסם הטמון בתוך המרחב האמנותי.

 

המרחב הזמני של אירועי מדרום ישאיר רושם גם על המבקרים וגם על המרחב הפיזי בשכונה, שיסמלו לא רק את מה שקרה ב-7.10, אלא גם את המרחב האפשרי לריפוי, לזיכרון ולחיים.

​

​